יהונתן הקטן

רץ בבוקר למשרד

התייצב, להוראות ציית,

את עצמו חיפש

 

אוי ואבוי לו ללבב,

חור גדול של הרס רב.

 

כך עוד יום, בלי חזון,

חי לו באבדון

 

יהונתן הקטן, שוב חזר לקשר קר,

התפשר, הסתגר,

את עצמו ביטל

 

אוי ואבוי לה – לנפשו,

היא בוכה את כאבו

 

הוא חייב – להבין

שעכשיו קמים

 

יהונתן הגדול – את עצמו –

הפסיק לשבור.

 

הזדקף, וצעק –

הכל אני יכול!

 

אוי ואבוי לה לחולשה –

מתה כשנולדה תקווה

 

אין סיכוי – לכל רע,

ללב מלא באמונה.